"שני חלב, אחד קוטג', שלושה בקבוקי קולה, שלושה פריגורטים... רק שלושה היום, צילה?" התמיהה בקולו של אלברט נשמעה היטב, כבר שנים היה רגיל שגברת צילה רבינוביץ' הייתה באה מדי יום שלישי וקונה את אותם מצרכים ובניהם ארבעה פריגורטים בטעם שוקולד, לה לבעלה ולשני ילדיה. היא הייתה אישה שמרנית ולא התאים לה לסטות ממנהגה.
"צביקה במילואים?"
"לא" אמרה בחדות "רועי... הממ..." היססה "רועי נסע לקיץ לסבתא בורשה".
"אההה" הנהן המכולתניק החביב בהבנה "ילד טוב. זה יהיה 72 שקל. לרשום?"
"אין צורך, קיבלתי תשלום אתמול על חוזה חדש. אשלם במזומן".
החוזה עליו דיברה לא היה חוזה שכירות או קניין מסוג כלשהו. למרות חזות הדודה הפולנייה שלה, הייתה צילה רוצחת שכירה מהטובות בארץ. שנייה רק לשילה בוגלבסקי שנואת נפשה.
ההכנסות מחוזי הרצח עזרו לשלם את המשכנתא על הדירה הקטנה ולהוצאות הרבות על חינוך הילדים. (הוצאות שלאחרונה פחתו).
צילה מעולם לא סירבה לחוזה. היא לא הייתה בררנית ואהבה את הביטחון, שכספה הביא למשפחתה הקטנה. בעלה מעולם לא חקר למקור הכסף והאמין לה שאמרה, שאלו רווחים ממכירת עוגיות בדוכני האוכל בקניון. הוא גם מעולם לא התלונן על המתנות היקרות שהרעיפה עליו.
גם הילדים היו מאושרים בכל פעם שהביאה להם בובה או משחק מחשב חדיש. צביקה סבר כי היא מפנקת אותם יתר על המידה אך היא השתיקה אותו במחשב כף-יד משוכלל.
בדרך הביתה הרהרה באירועי היום הקודם, עת נרעדה כאשר ביתה נירה באה אליה בזמן טיגון השניצלים ומיררה בבכי, "רועי שוב שבר לי את הברבי, נמאס לי ממנו, אני אהרוג אותו!" ובדמעות שלפה מכיסה שטר מרשרש בן 20 שקלים, שחסכה מדמי הכיס השבועיים, "הנה" הביטה דומעת באימה "אני שוכרת אותך...".
צילה לא אהבה להביא עבודה הביתה, אך כאמור היה לה מוניטין של אחת שמעולם לא סירבה לחוזה שהוצא לה...
"באמת עכשיו השקיות קלות יותר, פחות פה להאכיל" התעודדה בדרכה חזרה מהמכולת ונהנתה מעוד יום שמש חורפי.
"אני מקווה שנירה לא תכעס יותר מדי, שרועי יחזור מסבתא".
;){kind=link}