בבית כולם פרשו לשנת ערב מוקדמת, לאגור כוחות למחר ורק אני ניגשתי באיטיות למטבח ואכלתי כמה בורקסים מלווים בכוס קולה קרה ובלעתי את הכדור הצהוב.
בבוקר קמתי שעתיים אחרי כולם, הכדור הצהוב של הבוקר סחרר אותי משהו והלכתי מטושטש במקצת לבית הכנסת. שוב נהנה מההליכה בכביש ומתעלם מעשרות זוגות האופניים והסקטים מצדדי. בום! נתקע ילד קטן בשפת המדרכה לפני ופתח את שפתו התחתונה. ניגשתי לדרוש בשלומו ביחד עם מאבטח מבית הכנסת הסמוך, שחבש את השפה הפצועה והרגיע את הפצפון המבוהל. יתרת הדרך עברה ללא אירועים. אף פעם לא הבנתי מדוע התעקש אבי על בית הכנסת הרחוק ביותר בעיר, אך אחרי שנים כבר התרגלתי.
התפילה ארכה וארכה
וארכה, שעות על
גבי שעות של לשבת לקום,
לשבת לקום, עוד
חזרת ש"ץ,
עוד סליחות ותחנונים עד שלבסוף גם זו
נגמרה ונשלחנו הביתה למנוחה של כמה שעות.
ורק אני ישבתי בשקט במטבח ואכלתי.
לפני היציאה לתפילות האחרונות בלעתי
עוד כדור, ורוד
הפעם. תפילת
הנעילה הגיעה ויחד איתה חצי מאנשי העיר
שבאו לספוג מעט קדושה אחרונה.
אני לא יודע מתי,
אבל חמש עשרה דקות לאחר הסיום הרשמי
של הצום, באמצע
תקיעת השופר,
כל הקדושה והיראה של היום הגדול והנורא הזה, הגיעה גם אלי.
אלוהים, עשה שאני ומשפחתי נהיה בריאים השנה, לא עוד ניתוחים והתקפים. רק שגרה משעממת. אנא.
;){kind=link}