יום שלישי היה היום הראשון של סוף הזמנים.
איש עדיין לא ידע, שהכל עומד להגמר, אבל הסימנים החלו להיראות. לא היו זומבים,ערפדים, חייזרים או איזה וירוס מסתורי, שהופיע והרג את רוב האנשים בעולם, אבל משהו אחר קרה ודבר לא יראה אחרת אחריו.
בהתחלה היו דברים קטנים ומעצבנים כמו הפסקה פתאומית של ייצור הקולה בכל המפעלים בעולם, שהמשיכה בהיעלמות השוקולד מהעולם ואחריה כל מוצר אחר שהכיל סוכר. אנשים עוד האמינו שהמוצרים יחזרו למדפים, אך עברו ימים, שבועות וחודשים וכלום לא חזר. אחרי סוף דברי המתיקה החלו להיעלם מוצרים המכילים מלח ומונוסודיום גלוטומט. בשנה השניה הירקות והפירות כבר לא צמחו, כולם פרט לצנון מסיבה כלשהי. הלחם היה הבא בתור ואיתו כל מוצרי הבצק (אפילו הקרואסון! וזה כבר היה ממש אסון). אנשים הילכו ברחוב מורעבים ואחר כך ישבו רעבים וכאשר המים החלו להגמר, גם לשבת לא יכלו. ולאט לאט ואחר כך מהר מהר גם החיים החלו להגמר.
היו כמה אנשים שהצליחו להיערך מראש ושמרו לעצמם כמות כלשהי של אוכל לשעת חירום, אבל גם האוכל שלהם לא החזיק לנצח. היתה שמועה על מחסן סודי בארץ רחוקה, שהכיל כמות גדולה של אוכל ומשקאות תוססים, אבל רק מעטים האמינו בזה, רוב האנשים ראו בזה אגדה אורבנית חסרת בסיס וממילא לא ידעו את מיקומו.
רק ילדה אחת קטנה ורעבה עוד שמרה על תקוה ויום אחד היא אחזה באייפון של אביה ושאלה את סירי היכן נמצא אותו המחסן ובדרך נס היא ענתה לה, שאותו מצבור אוכל נמצא במרחק של שלוש שעות נסיעה באופניים חשמליים ממנה. הילדה עלתה על אופניה, הפעילה את תוכנת הווייז ובדיוק אחרי שעתיים וחמישים דקות של נסיעה ללא פקקי תנועה הגיעה למחסן הענקי. לצערה המחסן היה סגור והיא נאלצה לחזור הביתה רעבה ועצובה. בדרך היה לה תקר באחד הצמיגים ואת יתרת הדרך חזרה ברגל. ליד ביתה חיכתה משאית ארטיקים והיא ביקשה מהמוכר ארטיק שוקולד בננה, אך לצערה לא היה לו. והיא חזרה לחדרה בידיים ריקות.
הייתי יכול לשקר לכם ולספר שבסוף, כשהכל נראה אבוד, היה איזה נס, שהציל את הילדה ואת כל השורדים הבודדים. אך אני משתדל להיות איש של אמת, ישר כסרגל, ובגלל שאני עדיין יושב לי במחסן מלא באוכל לבדי, צופה בכל הסדרות שנוצרו אי פעם ועם פחית קולה ביד, אמשיך בשקט לחייך לעצמי.
;){kind=link}