פרל עבד על ההמצאה במשך קרוב לשמונה שנים, במהלכן עבר ממעבדה למעבדה, כשהוא משאיר אחריו אדמה חרוכה. הפעם לא היה צריך לקרוא לכבאים. היום הניסוי הצליח, המעבדה נותרה על תילה והמכונה הייתה מוכנה לפעולה.
אותו ערב יצאו פרל ואשתו פנינה לראשונה בחייהם המשותפים למסעדה. החוויה הייתה חדשה והם אכלו בתאווה את מנות הפלאפל שלהם מקנחים בפחית קולה משותפת . בערב, במיטתם, עשו עוד דבר חדש ושתו תה עם נענע!
בבוקר, שלא כהרגלו, השכים קום ובצהרי היום כבר היה במעבדתו האהובה,מוכן לעבוד על ליטושים אחרונים בהמצאתו המבריקה.
אך אבוי. במקום בו עמדה אך אתמול מכונה חדשה ונוצצת נשאר רק אוויר והוא עמד, נאחז באוויר והמכונה אינה! הוא הסתובב לצעוק על עוזרו "הנאמן" אך נמנע, כיון שדוקטור שמואל לב-ארי היה שרוע על רצפת המעבדה המלוכלכת, חולצתו מלוכלכת אף היא בכתמי ארגמן...
כשפתח את ארון העזרה ראשונה נפלה עליוג ופתה של ראיסה טובת הלב...עם סכין בלב.
לאט לאט חיבר אחד לאחד (הוא היה מדען מבריק ככלות הכל)."שלוש!","שלושה קורבנות בלילה אחד",עוזריו היו מוטלים מתים על הקרקע ומכונתו האהובה נעלמה ואיננה.
מחשבה מרגיעה חלפה במוחו. לפחות התכניות המקוריות נמצאות בביתו. תמיד יוכל לבנות מכונה חדשה. מעודד ובצעד נחמד פנה הפרופסור ונסעלביתו, מעודד מכסילותם של השודדים.
מהלך הנסיעה נראה ארוך מהרגיל, ולמרות שהגיע לרחוב מגוריו, התקשה לאתר את ביתו. במקום הבית החדש שקנה אשתקד מהמקדמה השמנה שקיבל על מחקרו, ניצב שדה חרוך ועליו מספר הריסות עשנות...
"התוכניות שלי..." מלמל הפרופסור והתעלף.
שנים חלפו, אך הוא לא הצליח לשחזר את המצאתו והוא וגם אנשים רבים אחרים נשארו קרחים מכאן מכאן כל ימי חייהם.
;){kind=link}