חמש ושלושים,
הרוח הקלה, שהנעימה
את האוויר כל היום,
שינתה את כיוונה וכעת נעטף השוק בריחם
המשכר של הדגים והפסולת.
רבקה לא חשה בריח,
ולא, היא לא היתה חולת קורונה, כבר לפני שנים למדה לחסום את הריחות
הלא נעימים שהקיפו אותה כל יום בעבודתה
ולהתרכז בניחוח האגסים הטריים,
שעל דוכנה המיושן.
היא לא חשבה על שכניה מוכרי החולצות
בחמישה שקלים רק היום רק היום והדיסקים
המיוצרים אי שם בכפר קטן בהרים וגם לא על
מוכרי הצעצועים בשקל והלימונדה הטריה
מאתמול. היא גם
לא חשבה על אהובה המחכה לה בבית או על
משפחתה החמימה. ולא
רק מאחר ולא היה לה אהוב חוץ מעציץ הביגוניה
שטיפחה במרפסת הזעירה.
גם משפחתה כבר מזמן אבדה למחלות
ולארצות אחרות. לא.
רבקה חשבה על ספינות גדולות החוצות
מרחקים עצומים ומשאירות שובל לבן בים
צלול. על ריח המלח
והאוויר הצח. על
ספנים אצילים ועל גבירות הדורות היושבות
על הסיפון וחושבות על אהבה.
בחלומה הייתה גם רבקה מן גבירה הדורה
שכזו, לבושה בשמלת
מלמלה ונשענת על ידו של בעלה,
לוגמת שמפניה בחיוך זוהר ומגרשת
בנימוס את נער הסיפון,
שמתעקש להגיש לה קוויאר.
"אינני חובבת דגים נערי"
היא מחייכת אליו בשיניים מושלמות,
והוא, חמוד
שכמותו, מסמיק
ונסוג לעבר האדונים המעונבים.
לפתע הספינה מתנודדת "עלינו
על שרטון" צועק
הקברניט והיא פתיה שכמותה נאחזת בחוזקה
בזרועו החסונה של אהובה,
שהרגישה פתאום קשה ומחוספסת.
היא מרימה את פניה ועוזבת על עמוד העץ
הגדול, מתפנה
לעוד לקוח, שמתעקש
על קילו תפוחים אדומים,
מתעלם לגמרי מהעובדה,
שעל הדוכן יש אך ורק אגסים ירוקים
ועסיסיים, המחכים
לגואל. רבקה שלפה
שקית נייר ריקה מתחתית הדוכן,
ציירה עליה תפוח מחייך והושיטה לו.
הוא חייך אליה בפה מלא שיני זהב ופנה
להטריד את מוכר הגויאבות.
;){kind=link}