שמעון ישב בבית הקפה הקטן ופתר תשבץ,הוא מעולם לא התקשה למלא את המשבצות בפתרונות להגדרות המתוחכמות ורוב הזמן נהנה מהאתגר. אך אותו ערב היה נדמה כי גם הגדרות פשוטות כמו גניבה בשלוש אותיות נעלמות ממוחו, שהיה טרוד בעניינים כה רבים.
הוא הביט סביבו וצפה בליאות בזוג המאוהב שהסתודד בפינה, בזקנה שערבבה עוד סוכר בתה שלה,המלצרית העייפה,שרק חיכתה לשעת הסגירה והקוסם, שניסה להרשים את הטבח בעוד טריק קלפים עבש. איש מהם לא עניין אותו, הוא קיווה שיסתלקו וישאירו אותו לנפשו.
אחרי שעה בית הקפה נסגר והוא נשאר לבדו, הוא הביט סביבו ולא ראה דבר, כל האורות כבו והוא עימם. היה זה יומו האחרון של המקום ודבר לא יעזור. החובות הרבים שצבר מאז הסגר הראשון, הפילו אותו לקרשים ולמרות אהבת הקהל הקבוע, שמילא אותו רוב היום, לא יכל עוד להרשות לעצמו להמשיך להחזיק במקום.
הוא ישב בחשכיה וחיכה לנס... רוב הפעמים שמחכים לנס הוא אינו מגיע אבל הלילה היה שונה. נוגה ומאדים התקרבו אחד לשני ואמרו שלום, ואור יקרות הציף לפתע את בית הקפה.
אישה יפה עמדה בפתח וביקשה להיכנס. "אנחנו סגורים" הוא אמר לה, אךהיא נתנה בו מבט כה נוקב וחינני,שהוא היה חייב לפתוח לה את הדלת.
בדקות הבאות קרו כל כך הרבה דברים, ששמעון בקושי קלט מה קרה, היו תנועות מהירות, משהו מתכתי ונוצץ בידה הופנה לעברו, דברים נפתחו ונסגרו, ניירות עפו באוויר והורמו מהאדמה.
רק כמה דקות לאחרשהאישה הלכה הוא הבין שמצבו הכספי השתנה שוב, כעת גם הכסף המועט מהקופה נגוז כלא היה. זיק של אור נדלק בעיניו והוא הרים את עטו ורשם בתשבץ – "שוד".
;){kind=link}