מגדלי השן התותבת

הוא אהב עד מאד את הלילות הנעימים במלון, את שירות החדרים, את המיטה המסודרת, את החלוק הלבן, אותו לבש בצאתו מהמקלחת ואותו פשט בכניסתו אל המיטה. את השינה הטובה ביותר של השבוע ישן קלמן במיטה הרחבה, כששיר הערס ששרה לו המזכירה נמוג והתמזג לתוך חלום מתוק, שפסק בדיוק כשהתעורר בבוקר וניצב לבוש בתחתונים בלבד במרפסת מול הים, הוא עצם את עיניו והריח את הריח המלוח ובחר שלא להלחץ מהגוש הריחני ששחרר עליו שחף, שאכל משהו מקולקל. הוא ניגב את שיערו במגבת לבנה ואחרי מקלחת קצרה אך נעימה ירד עם הכלב לאכול את ארוחת הבוקר.

בניגוד אליו, המזכירה עזבה את החדר כבר בשש בבוקר והספיקה לשחות כמעט חמישים בריכות לפני שאכלה סלט קטן ליד השולחן ונסעה למשרד להתכונן לעוד יום עבודה.

הוא לא חשב עליה יותר מדי, למרות עיוורונו הוא הסתדר היטב בעזרת הכלב וידע איך להסתדר לבד בכל מצב. אחרי הארוחה הוא נח קצת בלובי והאזין למלצרית שהקריאה לו את העמוד הראשון וגם את השני של העיתון.

אל העבודה הוא הגיע באיחור קל, אך מאחר והמשרד היה שלו, איש לא נזף בו.

המזכירה השאירה לו מספר הודעות בכתב ברייל על השולחן וכוס קפה עם קצת אבקת שוקו, שנשארה חמה במקום הרגיל. הטלפון צלצל ובצד השני היתה המנקה הסודנית של קלמן, שביקשה שיביא חלב בדרכו הביתה, כי היא צמאה. הוא הבטיח לה בחיוך שלא ישכח ומייד צעק למזכירה שתקנה שני קרטוני חלב.

היא לא ענתה לו והוא חזר על דבריו. כשלא הגיבה בפעם השלישית, יצא לכיוון עמדתה, אך לא שמע איש ליד שולחנה, הוא ביקש, שאם היא שם שתאמר משהו, אך ללא הועיל. בהנחה שהיא לא התחבאה לו או התעלמה ממנו, כפי שלא היה ממנהגה, הוא הניח, כי היא יצאה להפסקת צהרים מוקדמת וחזר לענייניו.

עברה שעה, עברו שעתיים והיא עדיין לא שבה למשרד ואיש לא ענה לטלפונים, שהמשיכו לצלצל. הוא יכל, כמובן, לענות בעצמו, אך היתה לו מין טלפוביה והרמת שפופרת הטלפון תמיד עשתה לו זרמים חשמליים דמיוניים במוח. כשהרעש מהצלצולים הפך לבלתי נסבל, הוא יצא מהמשרד, התיישב על ספסל בשדירה הציבורית ומצץ חמציץ שהכלב הביא לו.

תשע שנים הוא היה עיוור והעולם היה חסר לו כל שעה ביממה. הוא נהנה מחום השמש על לחיו ומציוץ הציפורים ופחות נהנה מצפירות המכוניות ומפטפוטה האינסופי של נערה צווחנית בטלפון הנייד שלה ומסיפוריה המיותרים על בעיות איפור ומלתחה של בנות כיתתה. הוא קיווה שהיא תעבור בשלב כלשהו לשדירה אחרת,אך כנראה שהיא היתה תקועה באדמה או שקבעה עם מישהו בדיוק פה. במקום שלו. ולעולם לא תעזוב. אף פעם.

לבסוף הוא נשבר והחליט לצאת לצעדה קלה ומרעננת לאורך הים. המונית הראשונה סירבה לקחת אותו עם הכלב וכך גם השניה, לשלישית זה פחות הפריע, אך העשן שמילא אותה גרם לו לבחילה והוא נשם לרווחה כשהגיעו לטיילת. הוא נשם מלוא ראותיו אוויר של ים, את עיניו עצם וכמעט נרדם. הוא שמח להיות שם.

קלמן חלץ את נעליו ופתח את חולצתו וירד עד לקו המים, שם החל לצעוד כשהשמש מעליו וסיים כשהכתה בלחיו והוא הבין שהיא עומדת לשקוע והלילה הגיע. הוא לא התכוון לטייל כל כך הרבה זמן וקיווה שמזכירותו לא תכעס, אך היא לא ענתה לקו הטלפון במשרד וגם לא למספרה האישי והוא החל לדאוג. לא התאים לה להיעלם ככה. מה יכל לגרום לה לצאת מהמשרד ללא הסבר ולא לענות לו? האם זה משהו שהוא עשה? אולי פגע בה בדרך כלשהי, אולי נעלבה על שהעיר לה על טעות שעשתה בהכנת הקפה של הבוקר? הוא לא היה חייב להתעקש על עוד כפית של שוקו בקפה, הוא יכל להסתפק במה שהכינה ולשתוק. ובנוסף הוא גם התעקש להעיר לה, ששכחה לשים עוגיה בצד. כמה קטנוני מצדו. הוא ניסה להתקשר שוב ולהתנצל, אך אפילו לא היה לה תא קולי והוא התקשה בכתיבת הודעות.

כשחזר למשרד, הוא היה כפי שעזבו. לא היו על שולחנו הודעות חדשות ולא כוס קולה, שלרוב נהגה מזכירתו למזוג בסביבות השעה ארבע.

זה היכה בו בעוצמה שכל עצמותיו רעדו, היא הלכה ולא חזרה ואולי גם לא תחזור. וקלמן רק רצה אל ביתו לחזור, לשתות קצת ולהיות שיכור.

בביתו החשוך, מזג לעצמו כוסית וויסקי משובח ונרגע קצת על כורסתו הנוחה. מחר היא תחזור אמר לעצמו, מחר הכל יהיה בסדר.

אלא שהמחר בא וכלום לא יהיה יותר בסדר. כלום.

צלצול הטלפון הקפיץ אותו והוא כמעט נפל מהכורסא עליה נרדם. לא, לא היתה זו המזכירה. בצד השני של הקו היה רב סמל רונן בוסקילה והגבר העיוור הבין, שגם היום לא יעבוד.

הגופה נמצאה על ידי עובד זר, ששימש כמטפל לאשה קשישה בבניין בו שכן משרדו. הוא מצא אותה שרועה בין הפחים חסרת רוח חיים. המספר האחרון שהופיע תחת שיחות נכנסות היה של קלמן.

ראשו היה סחרחר והוא ניסה למזוג לעצמו כוס מים אך רובם הגיעו לרצפה, הוא פתח בקבוק ליטר וחצי של קולה ושתה אותו כמעט עד תומו.

אומרים שקולה לא מועיל לבריאות, אבל הוא הרגיש מלא באנרגיה חדשה, ובזינוק קם על רגליו והלך לשירותים להקיא את נשמתו. אחרי ששטף את פניו ושתה עוד כוס קולה, התלבש בזריזות, לקח את מקלו ואת כלבו ויצא לכיוון תחנת המשטרה להבין מה בדיוק קרה.

בוסקילה קיבל את פניו בנימוס והציע לו כיסא וקפה. הוא סירב למשקה והתיישב.

לשאלת השוטר, ששאל מתי ראה את המזכירה בפעם האחרונה, הזכיר כי הוא לא בדיוק רואה, אך הוא ידע שהיתה בבוקר הקודם במשרד ופחות ידע שהיא יצאה ממנו, אולי בזמן שהיה בשירותים או משהו?!

בוסקילה הסכים איתו, שבאמת קשה כך למצוא את שעת יציאתה מהמשרד והבטיח לעדכן אותו בהמשך החקירה.

קלמן חזר למשרד ובאין מזכירה, שתכין לו את ארוחת הבוקר, נעל את הדלת ויצא לבית קפה שם הסביר איך בדיוק הוא רוצה את הקפה שלו: כפית קפה, שתי כפיות שוקו, חצי כוס מים רותחים, כף דגני בוקר וחצי כוס חלב 5%. אה, ועוגיה עם חתיכות שוקולד בפנים.

צוות בית הקפה עמד בדרישות בדייקנות וקלמן נהנה מכוס מיץ התפוזים הטרי שנסחט במיוחד עבורו.

הוא רצה לעבוד, רצה מאד, אך ראשו לא היה שם, הוא חשב עליה, שוכבת שם לבדה. איזה זבל של בן אדם יכל להתיחס אליה ככה. הוא רק רצה לצעוק, אבל הוא היה קצת צרוד מהבכי של הלילה, אז הוא צעק מבפנים והמשיך באומלולותו חסרת התכלית.

בימים כאלה היה שמח לו היו לו חברים או חברה או משפחה. אך הוא היה בודד ולא מבחירה. כולם נטשו אותו אחרי שהתעוור והמשיכו את חייהם עם אנשים שמחים יותר ושלמים יותר. הוא אהב לרחם על עצמו כמו שאתם מבינים.

החיים המשיכו במסלולם, קלמן חזר לעבוד ושכר מזכירה חדשה, אך לא לקחת אותה בלילות למלון, בעיקר בגלל שבעלה התנגד לכך משום מה, אך גם בגלל שהיא הייתה זייפנית נוראית.

הוא עדיין ישן מדי פעם במלון, כי אהב את הפינוק שלארוחת הבוקר והבריכה הצמודה, אך אם הזמן נמאס לו קצת והוא ניסה עוד כמה בתי מלון, עד שמצא את המיטה הטובה ביותר. אצלו בדירתו החדשה במגדלי השן התותבת.

תעלומת הרצח של מזכירתו החביבה לא נפתרה על ידיו מאחר ולא היה בלש אלא רק רואה חשבון ללא יכולת ראיה.

אחרי שבעה חודשים בערך קיבל טלפון לקוני מרב סמל רונן בוסקילה, שהודיע לו, שמצאו את הרוצח, היה זה בעלה לשעבר, ששימש כמנהל קבלה במלון, אליו נהגה להגיע מספר פעמים בשבוע עם גבר אלמוני. מנהל הקבלה נפגע מהעניין וכעס אותו אגר פרץ אותו בוקר ובהתעמתות איתה הרג אותה לצערו ולצער כל הנוגעים בדבר.

לצער כולם הוא הצליח לברוח מהארץ, זמן קצר לפני שהגיעו לעוצרו וכבר לעולם לא יבוא על עונשו.

קלמן ישב בכורסתו וניקה את סכינו בחיוך קטן.