כבר בתחילת קיומו של העולם הומצא הבוקר, המצאה מאוסה, שלא הייתה לה תכלית אלא להוציא את האדם מהמצב הטבעי שלו - השינה. כל אדם באשר הוא אדם מגיע לשיא הרוגע שלו בשינה העמוקה והמתוקה והיציאה ממנה קשה ולא נעימה. בכל בוקר אני נאבק בעצמי כדי להתנתק מההנאה החולמנית ולהצטרף שוב לעולם הקר והמנוכר, שמחוץ לשמיכת הפוך.
הבוקר התווסף עוד אלמנט קר ולא מוכר, כאשר פקחתי את עיני בקושי ומול מצחי ראיתי קנה של אקדח, מאחורי האקדח היה מישהו אך קורי השינה על עיני לא נתנו לי אפשרות להתמקד על פניו.ניסיתי להתהפך ולעבור לחלום אחר, אך מכה קלה מקנה הפלדה הוכיחה לי כי אין מדובר בחלום רע כי עם במציאות רעה עוד יותר מהרגיל.
"אני שמח שהתעוררת" אמרה הדמות
"אני לא כל כך" לחשתי בקול עייף וניסיתי לנגב את עיני.ניסיתי, אך לא הצלחתי מאחר וידי היו קשורות למיטה בסדין מקומט עם דוגמה פרחונית.
"אני לא כל כך עירני כרגע, תוכל לומר לי מי אתה ומה אתה רוצה?"
"כן, אני יכול, אך זו לא השאלה,שאלה יותר נכונה היא מה אתה רוצה?"
"אני? אני רוצה פיפי ואשמח לשמוע מתי אתה משחרר אותי ומניח לי לנפשי"
ערפל צבעוני כיסה את עיני כאשר האיש הדליק אתהאור במפתיע. אחרי שהנצנוצים הצבעוניים התפוגגו ראיתי סוף סוף מי הוא וממש ממש קיוויתי שיכבה שוב את האור.
האור כבה. אך רק בשבילי, כאשר הנחית את קת האקדח על רקתי ושקעתי לשינה חסרת חלומות, מהסוג שכואב מאד להתעורר ממנה.
כשהתעוררתי שוב היה חושך וראשי הלם ודאב ניסיתילהתרומם והצלחתי. הייתי בחדר קר וחשוך ואחרי שעיני התרגלו לעלטה גיליתי שהוא גם ללא כל רהיטים או תמונות.ידעתי שאני בצרה גדולה ולא היה לי כוח להתמודד עם זה לבד אז שלפתי את הטלפון הנייד מכיסי והתקשרתי למשטרה, לפחות זאת הייתה התוכנית והיא הייתה עובדת מצוין אם לא היה מדובר בטלפון הצעצוע של ביתי הקטנה, שחוץ מצפצופים בקולההמצויר של דורה החוקרת לא הועיל בכלום.ניגשתי לחלון וזעקתי לעזרה.איש לא ענה ואחרי כשעה שלנ יסיונות עקרים לקבל תשומת לב כלשהי החלטתי לצאת מהחלון ולברוח. נתליתי על אדן החלון בעיניים עצומות זמן רב, עד שמצאתי את אומץ לעזוב אותה וליפול אל החשיכה. למזלי האדמה הייתה במרחק של שני סנטימטרים מרגלי והנחיתה הייתה רכה ונעימה. ברחתי כל עוד נפשי בי ולא עצרתי עד שהגעתי לקניון הגדול, שהיה עדיין פתוח לשמחתי. קניתי כרטיס לסרט משעשע ונחתי מולו במשך שעה וחצי, משיב את נשמתי עם גביע פופקורן גדול וכוס קולה קטנה בגודל שלסיר ממוצע.
הכל החל לפני שבוע, כשבעקבות משבר שעברתי אחרי שפוטרתי מהעבודה הלכתי לחפש תשובה במקום היחידי שידעתי שאוכל למצוא אותה.אצל יוסף נקדימון.
למר נקדימון היה כישרון מיוחד, לכל שאלה שהיה נשאל הייתה לו תשובה,לא היה חשיבות לנושא השאלה, לא היה לו תחום התמחות מיוחד,הוא פשוט ידע את התשובה לכל שאלה.
אחרי שחיכיתי כשעה,נכנסתי אליו ולפני ששאלתי את שאלתי
החלטתי לבחון אותו:
"כמה זה תשע בריבוע?"- 81
"מה שמה המקורי של אסתר המלכה?"- הדסה
"מיהו ששת ואיך נקרא במקור?"- חברו של רובינזון קרוזו, פריידיי
"מה האי הגדול בעולם?"– גרילנלד,"ולפני שגילו את גרינלנד?"– עדיין גרינלנד
החלטתי להקשות עליו:
"מי ישב לידי בכיתה גימל?"– שחר לוצקי
אלוהים, אפילו את זה הוא יודע...
"האם יש אלוהים?"- כן
את מי אתה יותר אוהב את אבא או את אמא?"- אבא
האם יהיה לנו אי פעם שלום?"- לא
"יש חיים אחרי המוות?"- לא
התשובה טלטלה אותי, אז שיניתי את הניסוח:
"האם יש לאדם קיום כלשהו אחרי המוות?"- כן, אבל הוא קצר
אחרי שקיבלתי את התשובות למי רצח את קנדי וארלוזרוב, מתי תיגמר הקורונה, מתי ביבי יפרוש ומי יזכה השנה בהישרדות, שאלתי את השאלה שבגינה באתי היום... מתי אני אמות?
הוא אמר לי ולצערי זה השאיר לי בדיוק שבוע לחיות עד ה-23 בנובמבר.
אותו שבוע הייתי דווקא רגוע, עצם הידיעה שסופי קרב הוציאה אותי מהלחץ של לחפש עבודה ולרוץ אחרי הכסף, אפילו ויתרתי על מילוי לוטו, אין טעם, ממילא לא אספיק להנות מהזכייה. יום לפני הסוף כתבתי מכתבים להורי, לאשתי, לילדים ולמעט החברים שלי ובלילה לקראת חצות הלכתי לישון את שנתי האחרונה.ישנתי כמו מת.
בבוקר התעוררתי כרגיל, השמש זרחה הציפורים צייצו, שום דבר שמרמז על הבאות לא קרה, הייתי מוכן אבל מאומה לא קרה, השמש שקעה, שעת חצות הגיעה וכלום! ממש כלום, נרדמתי מחייך ומאושר וקמתי מול קנה של אקדח.
כשיצאתי מהסרט כמעט נפל לי הלב לתחתונים, החוטף שלי עמוד מול היציאה מהאולם וסימן לי לבוא. התעלמתי מהסימון ופניתי לצד השני אלא שהוא היה מהיר ממני וידו הכבדה עצרה אותי במקום.
"אני מצטער על מה שעשיתי פשוט נלחצתי, עשיתי טעות"
"אני סולח לך,כולם טועים" שיקרתי וניסיתי להשתחרר מהלפיתה ללא הצלחה
"לא אני, אני תמיד צודק ואם ישמעו שטעיתי זה עלול לגמור לי את הקריירה"
"וזו סיבה מספיק טובה לעשות את מה שעשית?"
"לא, ממש לא, א...אני מבקש שתמחל לי" לחש ברעד
יוסף נקדימון עמד מולי חיוור ואומלל ולא יכולתי שלא לסלוח לו, הבנתי שכל חייו מושתתים על תשובות נכונות וכשראה שטעה ו-23 בנובמבר הגיע ואני עדיין חי, חווה חוסר שפיות זמנית וניסה להביא בעצמו את הגורל שחזה אך בסוף התחרט וויתר.
טפחתי על כתפו והזמנתי אותו לקפה בבית קפה זול.
"אולי לא טעית" אמרתי לפתע
"עובדה, עכשיו 24 לנובמבר ואתה עדיין חי"
"אכפת לך אם אנסה שאלה נוספת?"
"אין לי בעיה אבל התשובות שלי ממילא לא נכונות כבר"
"תנסה"
"שאל"
"באיזה שנה אמות?"
חיוך גדול עלה על שפתיו של יוסף והוא ענה - "23 בנובמבר 2069".
;){kind=link}