פתאום אני מרגיש,שאני לא לבד וקולותיהם של צוף וים, שני התוכים שלי, מלווים את האימון, מה שפותר אותי מלהמשיך. לפתע אני מרגיש כאב ברגלי התיכונה, בהביטי מטה רואה אני את הכלב עזרא, שאוחז אותה בשיניו. לא צריך יותר מזה כדי לגרום לי להבין, כי הוא חפץ בטיול ובלב שמח אנו יורדים למטה לטיול שחרית קצר עם התוכים בשדרה הציבורית. עוד אנו פוסעים ומי מופיעה מולנו? מי אם לא יוכבד השכנה רכובה על חמורה האדמוני. למשמע נעירותיו, כלבי מתייצב על קודקודו ופוצח בריקוד עליז והתוכים מצטרפים אליו בשירו של המשורר הדגול ז. נחמה "כתם הפרי" ומרססים חתיכות תותים לכל עבר.
אני מבין ששקט נפשי לא יצא לי מהטיול ובאומץ לב בלתי אופייני אני מתגבר על בושתי רבת השנים ומרהיב עוז להזמין את יוכבד לסרט. בקשתי משמחת את יוכבד והיא פוצח בצחוק פעמונים חלוד וסוער. שפתי הדובדבן שלה נפתחות לאיטןו אומרות:
"אני מעדיפה לצאת עם הכלב המכוער שלך, מאשר אתך טמבל".
הסכמתה לצאת איתי מכה אותי בתדהמה ואני קופץ מרוב שמחה ובכך מקפיץ את התוכים שכבר הספיקו לבנות קן על כתפי, ואני שואל: "אאאז מתי לאסוף אותך?"
"בוי'נה, הוא גם מכוער וגם חירש!"
"הוא גם טיפש" מוסיף ללא צורך עזרא ובורח ביללה מבעיטת רגלי.
תזוזתו הפתאומית של הכלב המרושע גורמת לי ליפול אפיים ארצה והחושך ממלא את ראשי...
ערב שני לאהבה, ליקוקיו של הכלב עזרא מעירים אותי בבהלה, אני נוגע בפני כדי לבדוק מי אני ומייד מילל – פני שרופים. מסתבר כי איש לא חשב להעירני, ושכבתי בשמש היוקדת כל היום. נשרפתי, וגם נרטבתי מעזרא וחבריו, שלא מצאו ואולי גם לא חיפשו עץ.
בסך הכל יום טוב עבר על כוחותינו (אולי בגלל זה אין לי יותר כח).
;){kind=link}