בוקר שני לאהבה, אצלי השמש זורחת, אך מעל בית השכנים מרחפים עננים. יוכבד השכנה חולה.
בבואי לבקרה,
אני שומע עוד מרחוק קולות של בכי
וקינה. כשאני
מתקרב יותר מסתבר כי זו רק טלנובלה טורקית
חדשה, שמושמעת
בקול רב מדי ובמקביל לה מושמע קולו של
זמיר ים תיכוני תורן.
אני נכנס לבית משפחת מרחבי ונדהם כאשר
מר מרחבי שמעולם לא אהב אותי במיוחד נמנע
מלהעליב אותי כהרגלו.
אני מתחיל ממש לדאוג כשזלדה,
אימה של יוכבד מכבדת אותי בעוגה.
לפחד אני מתחיל כשהיא מוסיפה לה כוס
קולה קרה...
מייד
אחרי השלוק האחרון,
פירורי העוגה עוד בפי,
אני פורץ לחדרה של יוכבד בלי להקיש
ובבהלה היא מתכסה,
לא לפני שצפיתי בכותונת הלילה הורודה
שלה. היא אינה
מקללת אותי, לא
מעליבה ולמעשה כלל לא מדברת איתי,
אלא רק נאנחת לה ומקטרת על מר גורלה:
"יש לי 37 מעלות
חום, אני בטח
גוססת" היא
אומרת בקול נכאים "הייתי
אצל הרופא והוא לא מצא שום דבר,
זה בטח החיידק הטורף או קורונה"
היא כמעט בוכה.
אני מתכופף לחבק אותה אך אז בדיוק
נכנס מר מרחבי וכשהוא קולט את הסצינה
בעיניו הפוזלות, הוא
תופס אותי בחגורתה ומשליכני מהחלון,
היישר לתוך פח זבל מלא, שניצב שם רגוע
ושליו.
נפילתי אליו מפילה גם אותו ואנחנו מתגלגלים במהירות במורד השדרה, גורמים לתאונת שרשרת ענקית ולבסוף מוצאים עצמנו בתוך חלון הראווה של המכבסה השכונתית.
תחתונים מלוכלכים על ראשי, ריחני ומטונף, אני חוזר לבית משפחת מרחבי. הפעם אני לא אוותר! על ההשפלה הזו הוא ייענש קשות!! אני פותח את פי לצעוק עליו, אך מר אכזר סוגר אותו בצבת וצועק עלי: "איך אתה מעז להתייחס כך לבתי האהובה ולנצל את מצבה החולני. עוף מכאן קרציה ועל תחזור".
עפתי.
ערב שני לאהבה, אני דואג ליוכבד, אך את מצבה לא אדע. אני שוקע בעלילות הטלנובלה הטורקית החדשה ושוכח מכל הצרות (מי זו יוכבד לעומת מג'דה המסכנה). התוכנית נגמרת ומלא אושר (ואוכל), אני הולך לישון. בריא.

