ליאון רבינוביץ' פתח את המגרה המרכזית בשולחנו, הוציא משם את האקדח ובנחישות ירה כדור אחד ברקתו.
בוקר, קמתי רענן לעוד יום של בטלה מהנה בעיר הנופש אילת, ירדתי לטעום מארוחת הבוקר המפוארת בחדר האוכל וביקשתי לעיין בעיתון.
כותרת משנית באחד העמודים הפנימיים הכתה אותי בתדהמה מהולה בעצב פתאומי. "דוקטור ליאון רבינוביץ' נמצא מת בדירתו" ובאותיות קטנות יותר "מקור משטרתי מוסר כי מדובר ככל הנראה בהתאבדות". כותרת חסרת כל רגש לציון מותו של עמיתי לפקולטה באוניברסיטה, אדם שתמיד היווה עבורי סמל לחוזק ושמחה, דווקא הוא שלח יד בנפשו, כל כך לא מציאותי.
מזה שנים אני עובד ברחבי העולם כמרצה אורח מבוקש בתחום הפיזיקה הגרעינית, וכמו שחברתי לשעבר תמיד אמרה בגאווה בלתי מוסתרת לחברותיה "פרופסור דן שרון הוא שם מבוקש בכל המסיבות היוקרתיות בערי העולם המערבי". מאז ומתמיד נחשבתי לילד פלא של עולם המדע. את הפרופסורה קיבלתי כבר בגיל 33.
לאחר ארוחת הבוקר, לפחות מה שהצלחתי לאכול ממנה, יצאתי לטיול של שחרית, שלפתע נשמעה חריקת בלמים, ובנפנוף אקדח "ידידותי" הוזמנתי להתיישב ליד אדם קרח וזועם למראה.
הדלת נטרקה והמכונית זינקה בעוצמה, מעלה שובל אבק על זוג צעיר שטייל לתומו. החוטף לא אמר דבר למרות ניסיונות הדיבוב שלי, ולבסוף הגענו לבנין ישן חסר ייחוד. הקרח והנהג כבלו אותי באזיקי פלדה ודחפו אותי למרכז חדר מעופש.
האזיקים הכאיבו לידי ולכן נאלצתי לשבור אותם, להקל על הכאב, הדלת הנעולה לא היוותה בעיה ובבעיטה אחת השתחררה מציריה ומוטטה את השומר שעמד מאחוריה. פרט לשומר, היה עוד אדם בעל חזות מזרחית ששמר על הדלת הראשית. ניסיתי להיות שקט ככל האפשר אך הוא שמע אותי והסתובב. "עצור או שאאלץ להשתמש באקדח" נופף כלי אוטומטי להדגשת דבריו.
"אז תשתמש!" אמרתי והסתערתי עליו, נשמעה ירייה...
מטווח אפס לא היה סיכוי שיפספס, והוא אכן לא החטיא, אך תודות למבנה גופי המחודש, הכדורים ניתזו ממני ובקלות התגברתי על השומר המופתע ויצאתי לאוויר החופשי.
בדרך חזרה למלון, אליה נסעתי במכוניתם של החוטפים, התחלתי לחשוב אחורה על היום בו ניסיתי על עצמי את הקרניים הקוסמיות שגילינו, אני ועוזרי, במחקר האחרון. הקרניים נתנו לגופי חוזק בלתי רגיל וחסינות מפני כל פגיעה "מנה שהיה די שימושי היום" מלמלתי לעצמי.
המשטרה התקשתה להאמין בסיפורי ונאלצתי לקחת אותם לבית החוטפים. הם אסרו בשמחה את החבורה, מסתבר כי לא הייתי הקורבן הראשון, אך היחיד שיצא חי מידיהם. השוטרים היו נרגשים, עד כה הפשע החמור ביותר בו עסקו, היה גניבת סיגריות ממספר קיוסקים, והם שמחו סוף סוף להופיע בכותרות העיתונים כמו חבריהם מהערים הגדולות.
הקרניים הקוסמיות
שהוסיפו כוח בלתי רגיל לגופי,
לא היו ללא תוצאות לוואי,
ובכל שימוש גרמו למוחי המזהיר להצטמק
קצת. זו הייתה
הסיבה שלקחתי חופשה,
כדי שאוכל ולו במעט להאריך את ימי
כאדם חושב, לפני
שאהפוך ל"צמח"
חסר תועלת.
עתה,
אחרי ההרפתקה באילת,
נותרו לי רק מעט תאים אפורים והרגשתי
שתוך זמן קצר לא יישאר דבר.
לא יכולתי לעמוד בחיים כאלה,
המנוגדים לכל מה שגדלתי עליו,
והחלטתי לנקוט בפתרון בו בחר עוזרי,
ד"ר ליאון
רבינוביץ'... להתאבד.
הצמדתי את האקדח לרקה, ובלי הרבה מחשבה, לחצתי על ההדק.
דבר אחד לא לקחתי בחשבון, והוא שד"ר רבינוביץ' לא הספיק לקבל את הכוח והחסינות להם זכיתי אחרי מספר ימים, וכשהכדור ניתז ונתקע בקיר, ידעתי כי יש לפני עוד חיים ארוכים ארוכים.
;){kind=link}