בוקר שלישי לאהבה, הימים ימי תשרי מחניקים, אמש הרוח קשקשה בעלים והיום שוב יצאה השמש והמיסה את הציפורים, שלמרות זאת המשיכו בציוצן העליז. אני משסה בהן את עזרא ומייד הציוץ הופך לפחות עליז.
אני יורד לשדרה בצעד מפוכח, מדלג על נהרות, מקפץ על העצים, שמח וטוב לב (או לפחות שמח), תולש לי עלים אדמדמים מעץ התאנה, קוצים ריחניים מגדר חולפת ושפם מלאכותי מפניו של הבלש יקינטון.
"אהלן יקי" אני קורא לו בחיוך והוא מקטר משהו בקשר לעיקוב שהתקלקל ועוד תשלום שלא יקבל.
אני ממשיך בדרכי ועל פני חולפים בזה אחר זה, כל תושבי השכונה. הגננת רוחמה, אלברט הספר, או מעצב שיער כפי שהוא מתעקש להיקרא, מר פוזלי העיוור ועוד אנשים רבים ושונים. הבטתי סביבי, משהו חסר, המשכתי לצפות ועדיין משהו היה חסר. החלטתי לקחת את העניינים בידיים וקניתי לעצמי נקניקיה מהבילה, צבעתי אותה בצהוב והעלמתי אותה בנבכי קיבתי העצומה. עדיין משהו חסר.
"יקי"
"ביקשתי ממך שוב ושוב לא לכנות אותי ככה!"
"יקי, משהו חסר לי, ואני לא יודע מה"
"אניי ודע, חסר לך בורג" מלמל הבלש
"רגע, איפה יוכבד?"
נרגעתי, מצאתי את אשר איבדו עיני, ומייד קפצתי באוויר, "איפה יוכבד?"
"לא יודע"
"תמצא אותה מייד, אתה בלש!"
"אולי תנסה בביתה?!"
נישקתי אותו,נשיקה גדולה ורטובה ודהרתי משם.
מר מרחבי פתח לי את הדלת
"מר מרחבי, איך השתנית, כה רזית, שערך גדל והבהיר ואף עיניך הכחילו. שינוי לטובה!"
"אני לא מר מרחבי, אידיוט"
"יוכבד נמצאת?"
"אין כאן שום יוכבד"
"יו כ ב ד" קראתיל אהובתי
"אין כא..."
ט ר א ח, הדלת נטרקה על אפי והעיפה אותי על המדרגה השניה, משם הידרדרתי מלוא קומתי הצנועה במורד שלוש הקומות.
בימים הבאים אני מתהלך כסהרורי, ליוכבד אין זכר, היא נעלמה מחיי, באותה קלות שבה הופיעה בהם, במקומה נותר חלל עצום, שאפילו הגלידות וההמבורגרים שאני זולל מבוקר עד ערב אין בהם די למלאו.
ביום השני, אני מתעורר לקול התרנגול, המתפצפץ על הגריל, הריח המגרה נושא אותי אל המטבח, עזרא הכלב בוודאי הכין לי ארוחה כדי לעודד את נפשי הדוויה. כן, את יוכבד איבדתי, אך חבר אמת כעזרא, נשאר לי, ועם חברים כאלה, יש תקווה לעתיד.
עזרא ובני החתול שמרו לי כנף אחת, חצי אכולה, אותה אכלתי בתיאבון רב, שהיה כה חסר בימים האחרונים. אני נרדם ולא מתעורר עד ששוקעת החמה. בחיוך מלא תקווה, אני מתהפך לצד השני,והולך לישון. כרגיל.
לבד.
סוף סופי בהחלט.
;){kind=link}