קולה
טעם החיים
האמנם?
כן!
אבל איך קרה, שדווקא משקה חום מלא בגזים וסוכר, הפך למשקה האהוב עלי?
לכאורה התשובה פשוטה. זהו המשקה הפופולארי בעולם אז למה לא?
אבל לא הפופולאריות שלו גרמה לבלוטות הטעם שלי להתמכר, אלא דווקא הורי האהובים, שהפכו את המשקה התוסס למשקה של שבת. במשך השבוע קיבלתנו אחיי ואני משקעות שנעו בין מים מהברז למיץ ממותק כזה או אחר. ורק בשבת, אחרי היין של הקידוש קיבלנו משקאות קולה מיצרנים שונים כמו, טמפו, שוופס, קריסטל וכמובן המלכה האם - קוקה קולה. עם הזמן נוצרה דרישה (ממני) לקבל רק את הקולה האמיתית וכך היה.
אחרי 18 שנה התגייסתי לצבא ופתאום קלטתי, שיש בשקמית קולה גם בימי חול ואפשר לקנות ולשתות בכל יום ואז ההתמכרות האמיתית החלה… בכל יום הייתי מתייצב מול החיים המשועמם, שעמד מאחורי הדלפק ורכשתי פחית או בקבוק זכוכית. עם קש, ברור עם קש. ושתיתי עוד ועוד עד אובדן הכרה וירטואלי.
אכן הקולה הפכה לנוזל שגעש בעורקי בכמות כפולה מהדם המדולל שהיה שם. והייתי מכור. לפעמים מצאתי את עצמי מתעורר בסמטה אפלה עם נוזל חום וקצף שיצא מפי ולא הבנתי איך הגעתי לשם ולפעמים לא.
רמת הסוכר בגופי נתנה לי אנרגיה מטורפת ויכולת ריצה מהירה, שעברה בהרבה את מהירותו של אלוף העולם והרגשתי שאם רק ארצה אצליח לקפוץ מבית לבית, כאילו הייתי ספיידרמן.
הקולה מילאה את חיי עד שהתחתנתי, ואז היא מילאה את המקרר עד שלא היה מקום לאוכל, אז אכלתי פחות והייתי רזה וחטוב וגם מאושר. מה רע.
המהפך הגיע, כשהומצאה הקולה זירו, משקה שבמקום סוכר הוסף ממתיק מלאכותי וקלוריות לא היו בכלל. טעמתי הקאתי וחזרתי למשקה האהוב והייתי מאושר.
אז מה מהפך בזה? הרי כלום לא השתנה???
וואלה?!
צודקים.
אין מהפך.
שתו קולה, כי זה טעם החיים.
לא רוצים לשתות?
יופי, יש עוד בשבילי.
יאמי…
מוסר השכל.
אין.
טוב די, אני הולך לשתות משהו.
נחשו מה?
;){kind=link}