מגדלי השן התותבת

בבואו של קלמן למשרדו , הביא עמו שלושה דברים . את התיק שלו , את הטלפון שלו ואת הכלב שלו . בצאתו מהמשרד לקח עמו ארבעה דברים . את התיק , את הטלפון , את הכלב ואת המזכירה ונסע ישירות למלון .

הוא אהב עד מאד את הלילות הנעימים במלון , את שירות החדרים , את המיטה המסודרת , את החלוק הלבן , אותו לבש בצאתו מהמקלחת ואותו פשט בכניסתו אל המיטה . את השינה הטובה ביותר של השבוע ישן קלמן במיטה הרחבה , כששיר הערס ששרה לו המזכירה נמוג והתמזג לתוך חלום מתוק , שפסק בדיוק כשהתעורר בבוקר וניצב לבוש בתחתונים בלבד במרפסת מול הים , הוא עצם את עיניו והריח את הריח המלוח ובחר שלא להלחץ מהגוש הריחני ששחרר עליו שחף , שאכל משהו מקולקל . הוא ניגב את שיערו במגבת לבנה ואחרי מקלחת קצרה אך נעימה ירד עם הכלב לאכול את ארוחת הבוקר .

בניגוד אליו , המזכירה עזבה את החדר כבר בשש בבוקר והספיקה לשחות כמעט חמישים בריכות לפני שאכלה סלט קטן ליד השולחן ונסעה למשרד להתכונן לעוד יום עבודה .

הוא לא חשב עליה יותר מדי , למרות עיוורונו הוא הסתדר היטב בעזרת הכלב וידע איך להסתדר לבד בכל מצב . אחרי הארוחה הוא נח קצת בלובי והאזין למלצרית שהקריאה לו את העמוד הראשון וגם את השני של העיתון .

אל העבודה הוא הגיע באיחור קל , אך מאחר והמשרד היה שלו , איש לא נזף בו .

המזכירה השאירה לו מספר הודעות בכתב ברייל על השולחן וכוס קפה עם קצת אבקת שוקו , שנשארה חמה במקום הרגיל . הטלפון צלצל ובצד השני היתה המנקה הסודנית של קלמן , שביקשה שיביא חלב בדרכו הביתה , כי היא צמאה . הוא הבטיח לה בחיוך שלא ישכח ומייד צעק למזכירה שתקנה שני קרטוני חלב .

היא לא ענתה לו והוא חזר על דבריו . כשלא הגיבה בפעם השלישית , יצא לכיוון עמדתה , אך לא שמע איש ליד שולחנה , הוא ביקש , שאם היא שם שתאמר משהו , אך ללא הועיל . בהנחה שהיא לא התחבאה לו או התעלמה ממנו , כפי שלא היה ממנהגה , הוא הניח , כי היא יצאה להפסקת צהרים מוקדמת וחזר לענייניו .

עברה שעה , עברו שעתיים והיא עדיין לא שבה למשרד ואיש לא ענה לטלפונים , שהמשיכו לצלצל . הוא יכל , כמובן , לענות בעצמו , אך היתה לו מין טלפוביה והרמת שפופרת הטלפון תמיד עשתה לו זרמים חשמליים דמיוניים במוח . כשהרעש מהצלצולים הפך לבלתי נסבל , הוא יצא מהמשרד , התיישב על ספסל בשדירה הציבורית ומצץ חמציץ שהכלב הביא לו .

תשע שנים הוא היה עיוור והעולם היה חסר לו כל שעה ביממה . הוא נהנה מחום השמש על לחיו ומציוץ הציפורים ופחות נהנה מצפירות המכוניות ומפטפוטה האינסופי של נערה צווחנית בטלפון הנייד שלה ומסיפוריה המיותרים על בעיות איפור ומלתחה של בנות כיתתה . הוא קיווה שהיא תעבור בשלב כלשהו לשדירה אחרת , אך כנראה שהיא היתה תקועה באדמה או שקבעה עם מישהו בדיוק פה . במקום שלו . ולעולם לא תעזוב . אף פעם .

לבסוף הוא נשבר והחליט לצאת לצעדה קלה ומרעננת לאורך הים . המונית הראשונה סירבה לקחת אותו עם הכלב וכך גם השניה , לשלישית זה פחות הפריע , אך העשן שמילא אותה גרם לו לבחילה והוא נשם לרווחה כשהגיעו לטיילת . הוא נשם מלוא ראותיו אוויר של ים , את עיניו עצם וכמעט נרדם . הוא שמח להיות שם .

קלמן חלץ את נעליו ופתח את חולצתו וירד עד לקו המים , שם החל לצעוד כשהשמש מעליו וסיים כשהכתה בלחיו והוא הבין שהיא עומדת לשקוע והלילה הגיע . הוא לא התכוון לטייל כל כך הרבה זמן וקיווה שמזכירותו לא תכעס , אך היא לא ענתה לקו הטלפון במשרד וגם לא למספרה האישי והוא החל לדאוג . לא התאים לה להיעלם ככה . מה יכל לגרום לה לצאת מהמשרד ללא הסבר ולא לענות לו ? האם זה משהו שהוא עשה ? אולי פגע בה בדרך כלשהי , אולי נעלבה על שהעיר לה על טעות שעשתה בהכנת הקפה של הבוקר ? הוא לא היה חייב להתעקש על עוד כפית של שוקו בקפה , הוא יכל להסתפק במה שהכינה ולשתוק . ובנוסף הוא גם התעקש להעיר לה , ששכחה לשים עוגיה בצד . כמה קטנוני מצדו . הוא ניסה להתקשר שוב ולהתנצל , אך אפילו לא היה לה תא קולי והוא התקשה בכתיבת הודעות .

כשחזר למשרד , הוא היה כפי שעזבו . לא היו על שולחנו הודעות חדשות ולא כוס קולה , שלרוב נהגה מזכירתו למזוג בסביבות השעה ארבע .

זה היכה בו בעוצמה שכל עצמותיו רעדו , היא הלכה ולא חזרה ואולי גם לא תחזור . וקלמן רק רצה אל ביתו לחזור , לשתות קצת ולהיות שיכור .

בביתו החשוך , מזג לעצמו כוסית וויסקי משובח ונרגע קצת על כורסתו הנוחה . מחר היא תחזור אמר לעצמו , מחר הכל יהיה בסדר .

אלא שהמחר בא וכלום לא יהיה יותר בסדר . כלום .

צלצול הטלפון הקפיץ אותו והוא כמעט נפל מהכורסא עליה נרדם . לא , לא היתה זו המזכירה . בצד השני של הקו היה רב סמל רונן בוסקילה והגבר העיוור הבין , שגם היום לא יעבוד .

הגופה נמצאה על ידי עובד זר , ששימש כמטפל לאשה קשישה בבניין בו שכן משרדו . הוא מצא אותה שרועה בין הפחים חסרת רוח חיים . המספר האחרון שהופיע תחת שיחות נכנסות היה של קלמן .

ראשו היה סחרחר והוא ניסה למזוג לעצמו כוס מים אך רובם הגיעו לרצפה , הוא פתח בקבוק ליטר וחצי של קולה ושתה אותו כמעט עד תומו .

אומרים שקולה לא מועיל לבריאות , אבל הוא הרגיש מלא באנרגיה חדשה , ובזינוק קם על רגליו והלך לשירותים להקיא את נשמתו . אחרי ששטף את פניו ושתה עוד כוס קולה , התלבש בזריזות , לקח את מקלו ואת כלבו ויצא לכיוון תחנת המשטרה להבין מה בדיוק קרה .

בוסקילה קיבל את פניו בנימוס והציע לו כיסא וקפה . הוא סירב למשקה והתיישב .

לשאלת השוטר , ששאל מתי ראה את המזכירה בפעם האחרונה , הזכיר כי הוא לא בדיוק רואה , אך הוא ידע שהיתה בבוקר הקודם במשרד ופחות ידע שהיא יצאה ממנו , אולי בזמן שהיה בשירותים או משהו ?!

בוסקילה הסכים איתו , שבאמת קשה כך למצוא את שעת יציאתה מהמשרד והבטיח לעדכן אותו בהמשך החקירה .

קלמן חזר למשרד ובאין מזכירה , שתכין לו את ארוחת הבוקר , נעל את הדלת ויצא לבית קפה שם הסביר איך בדיוק הוא רוצה את הקפה שלו : כפית קפה , שתי כפיות שוקו , חצי כוס מים רותחים , כף דגני בוקר וחצי כוס חלב 5%. אה , ועוגיה עם חתיכות שוקולד בפנים .

צוות בית הקפה עמד בדרישות בדייקנות וקלמן נהנה מכוס מיץ התפוזים הטרי שנסחט במיוחד עבורו .

הוא רצה לעבוד , רצה מאד , אך ראשו לא היה שם , הוא חשב עליה , שוכבת שם לבדה . איזה זבל של בן אדם יכל להתיחס אליה ככה . הוא רק רצה לצעוק , אבל הוא היה קצת צרוד מהבכי של הלילה , אז הוא צעק מבפנים והמשיך באומלולותו חסרת התכלית .

בימים כאלה היה שמח לו היו לו חברים או חברה או משפחה . אך הוא היה בודד ולא מבחירה . כולם נטשו אותו אחרי שהתעוור והמשיכו את חייהם עם אנשים שמחים יותר ושלמים יותר . הוא אהב לרחם על עצמו כמו שאתם מבינים .

החיים המשיכו במסלולם , קלמן חזר לעבוד ושכר מזכירה חדשה , אך לא לקחת אותה בלילות למלון , בעיקר בגלל שבעלה התנגד לכך משום מה , אך גם בגלל שהיא הייתה זייפנית נוראית .

הוא עדיין ישן מדי פעם במלון , כי אהב את הפינוק שלארוחת הבוקר והבריכה הצמודה , אך אם הזמן נמאס לו קצת והוא ניסה עוד כמה בתי מלון , עד שמצא את המיטה הטובה ביותר . אצלו בדירתו החדשה במגדלי השן התותבת .

תעלומת הרצח של מזכירתו החביבה לא נפתרה על ידיו מאחר ולא היה בלש אלא רק רואה חשבון ללא יכולת ראיה .

אחרי שבעה חודשים בערך קיבל טלפון לקוני מרב סמל רונן בוסקילה , שהודיע לו , שמצאו את הרוצח , היה זה בעלה לשעבר , ששימש כמנהל קבלה במלון , אליו נהגה להגיע מספר פעמים בשבוע עם גבר אלמוני . מנהל הקבלה נפגע מהעניין וכעס אותו אגר פרץ אותו בוקר ובהתעמתות איתה הרג אותה לצערו ולצער כל הנוגעים בדבר .

לצער כולם הוא הצליח לברוח מהארץ , זמן קצר לפני שהגיעו לעוצרו וכבר לעולם לא יבוא על עונשו .

קלמן ישב בכורסתו וניקה את סכינו בחיוך קטן .

בבואו של קלמן למשרדו , הביא עמו שלושה דברים . את התיק שלו , את הטלפון שלו ואת הכלב שלו . בצאתו מהמשרד לקח עמו ארבעה דברים . את התיק , את הטלפון , את הכלב ואת המזכירה ונסע ישירות למלון .

הוא אהב עד מאד את הלילות הנעימים במלון , את שירות החדרים , את המיטה המסודרת , את החלוק הלבן , אותו לבש בצאתו מהמקלחת ואותו פשט בכניסתו אל המיטה . את השינה הטובה ביותר של השבוע ישן קלמן במיטה הרחבה , כששיר הערס ששרה לו המזכירה נמוג והתמזג לתוך חלום מתוק , שפסק בדיוק כשהתעורר בבוקר וניצב לבוש בתחתונים בלבד במרפסת מול הים , הוא עצם את עיניו והריח את הריח המלוח ובחר שלא להלחץ מהגוש הריחני ששחרר עליו שחף , שאכל משהו מקולקל . הוא ניגב את שיערו במגבת לבנה ואחרי מקלחת קצרה אך נעימה ירד עם הכלב לאכול את ארוחת הבוקר .

בניגוד אליו , המזכירה עזבה את החדר כבר בשש בבוקר והספיקה לשחות כמעט חמישים בריכות לפני שאכלה סלט קטן ליד השולחן ונסעה למשרד להתכונן לעוד יום עבודה .

הוא לא חשב עליה יותר מדי , למרות עיוורונו הוא הסתדר היטב בעזרת הכלב וידע איך להסתדר לבד בכל מצב . אחרי הארוחה הוא נח קצת בלובי והאזין למלצרית שהקריאה לו את העמוד הראשון וגם את השני של העיתון .

אל העבודה הוא הגיע באיחור קל , אך מאחר והמשרד היה שלו , איש לא נזף בו .

המזכירה השאירה לו מספר הודעות בכתב ברייל על השולחן וכוס קפה עם קצת אבקת שוקו , שנשארה חמה במקום הרגיל . הטלפון צלצל ובצד השני היתה המנקה הסודנית של קלמן , שביקשה שיביא חלב בדרכו הביתה , כי היא צמאה . הוא הבטיח לה בחיוך שלא ישכח ומייד צעק למזכירה שתקנה שני קרטוני חלב .

היא לא ענתה לו והוא חזר על דבריו . כשלא הגיבה בפעם השלישית , יצא לכיוון עמדתה , אך לא שמע איש ליד שולחנה , הוא ביקש , שאם היא שם שתאמר משהו , אך ללא הועיל . בהנחה שהיא לא התחבאה לו או התעלמה ממנו , כפי שלא היה ממנהגה , הוא הניח , כי היא יצאה להפסקת צהרים מוקדמת וחזר לענייניו .

עברה שעה , עברו שעתיים והיא עדיין לא שבה למשרד ואיש לא ענה לטלפונים , שהמשיכו לצלצל . הוא יכל , כמובן , לענות בעצמו , אך היתה לו מין טלפוביה והרמת שפופרת הטלפון תמיד עשתה לו זרמים חשמליים דמיוניים במוח . כשהרעש מהצלצולים הפך לבלתי נסבל , הוא יצא מהמשרד , התיישב על ספסל בשדירה הציבורית ומצץ חמציץ שהכלב הביא לו .

תשע שנים הוא היה עיוור והעולם היה חסר לו כל שעה ביממה . הוא נהנה מחום השמש על לחיו ומציוץ הציפורים ופחות נהנה מצפירות המכוניות ומפטפוטה האינסופי של נערה צווחנית בטלפון הנייד שלה ומסיפוריה המיותרים על בעיות איפור ומלתחה של בנות כיתתה . הוא קיווה שהיא תעבור בשלב כלשהו לשדירה אחרת , אך כנראה שהיא היתה תקועה באדמה או שקבעה עם מישהו בדיוק פה . במקום שלו . ולעולם לא תעזוב . אף פעם .

לבסוף הוא נשבר והחליט לצאת לצעדה קלה ומרעננת לאורך הים . המונית הראשונה סירבה לקחת אותו עם הכלב וכך גם השניה , לשלישית זה פחות הפריע , אך העשן שמילא אותה גרם לו לבחילה והוא נשם לרווחה כשהגיעו לטיילת . הוא נשם מלוא ראותיו אוויר של ים , את עיניו עצם וכמעט נרדם . הוא שמח להיות שם .

קלמן חלץ את נעליו ופתח את חולצתו וירד עד לקו המים , שם החל לצעוד כשהשמש מעליו וסיים כשהכתה בלחיו והוא הבין שהיא עומדת לשקוע והלילה הגיע . הוא לא התכוון לטייל כל כך הרבה זמן וקיווה שמזכירותו לא תכעס , אך היא לא ענתה לקו הטלפון במשרד וגם לא למספרה האישי והוא החל לדאוג . לא התאים לה להיעלם ככה . מה יכל לגרום לה לצאת מהמשרד ללא הסבר ולא לענות לו ? האם זה משהו שהוא עשה ? אולי פגע בה בדרך כלשהי , אולי נעלבה על שהעיר לה על טעות שעשתה בהכנת הקפה של הבוקר ? הוא לא היה חייב להתעקש על עוד כפית של שוקו בקפה , הוא יכל להסתפק במה שהכינה ולשתוק . ובנוסף הוא גם התעקש להעיר לה , ששכחה לשים עוגיה בצד . כמה קטנוני מצדו . הוא ניסה להתקשר שוב ולהתנצל , אך אפילו לא היה לה תא קולי והוא התקשה בכתיבת הודעות .

כשחזר למשרד , הוא היה כפי שעזבו . לא היו על שולחנו הודעות חדשות ולא כוס קולה , שלרוב נהגה מזכירתו למזוג בסביבות השעה ארבע .

זה היכה בו בעוצמה שכל עצמותיו רעדו , היא הלכה ולא חזרה ואולי גם לא תחזור . וקלמן רק רצה אל ביתו לחזור , לשתות קצת ולהיות שיכור .

בביתו החשוך , מזג לעצמו כוסית וויסקי משובח ונרגע קצת על כורסתו הנוחה . מחר היא תחזור אמר לעצמו , מחר הכל יהיה בסדר .

אלא שהמחר בא וכלום לא יהיה יותר בסדר . כלום .

צלצול הטלפון הקפיץ אותו והוא כמעט נפל מהכורסא עליה נרדם . לא , לא היתה זו המזכירה . בצד השני של הקו היה רב סמל רונן בוסקילה והגבר העיוור הבין , שגם היום לא יעבוד .

הגופה נמצאה על ידי עובד זר , ששימש כמטפל לאשה קשישה בבניין בו שכן משרדו . הוא מצא אותה שרועה בין הפחים חסרת רוח חיים . המספר האחרון שהופיע תחת שיחות נכנסות היה של קלמן .

ראשו היה סחרחר והוא ניסה למזוג לעצמו כוס מים אך רובם הגיעו לרצפה , הוא פתח בקבוק ליטר וחצי של קולה ושתה אותו כמעט עד תומו .

אומרים שקולה לא מועיל לבריאות , אבל הוא הרגיש מלא באנרגיה חדשה , ובזינוק קם על רגליו והלך לשירותים להקיא את נשמתו . אחרי ששטף את פניו ושתה עוד כוס קולה , התלבש בזריזות , לקח את מקלו ואת כלבו ויצא לכיוון תחנת המשטרה להבין מה בדיוק קרה .

בוסקילה קיבל את פניו בנימוס והציע לו כיסא וקפה . הוא סירב למשקה והתיישב .

לשאלת השוטר , ששאל מתי ראה את המזכירה בפעם האחרונה , הזכיר כי הוא לא בדיוק רואה , אך הוא ידע שהיתה בבוקר הקודם במשרד ופחות ידע שהיא יצאה ממנו , אולי בזמן שהיה בשירותים או משהו ?!

בוסקילה הסכים איתו , שבאמת קשה כך למצוא את שעת יציאתה מהמשרד והבטיח לעדכן אותו בהמשך החקירה .

קלמן חזר למשרד ובאין מזכירה , שתכין לו את ארוחת הבוקר , נעל את הדלת ויצא לבית קפה שם הסביר איך בדיוק הוא רוצה את הקפה שלו : כפית קפה , שתי כפיות שוקו , חצי כוס מים רותחים , כף דגני בוקר וחצי כוס חלב 5%. אה , ועוגיה עם חתיכות שוקולד בפנים .

צוות בית הקפה עמד בדרישות בדייקנות וקלמן נהנה מכוס מיץ התפוזים הטרי שנסחט במיוחד עבורו .

הוא רצה לעבוד , רצה מאד , אך ראשו לא היה שם , הוא חשב עליה , שוכבת שם לבדה . איזה זבל של בן אדם יכל להתיחס אליה ככה . הוא רק רצה לצעוק , אבל הוא היה קצת צרוד מהבכי של הלילה , אז הוא צעק מבפנים והמשיך באומלולותו חסרת התכלית .

בימים כאלה היה שמח לו היו לו חברים או חברה או משפחה . אך הוא היה בודד ולא מבחירה . כולם נטשו אותו אחרי שהתעוור והמשיכו את חייהם עם אנשים שמחים יותר ושלמים יותר . הוא אהב לרחם על עצמו כמו שאתם מבינים .

החיים המשיכו במסלולם , קלמן חזר לעבוד ושכר מזכירה חדשה , אך לא לקחת אותה בלילות למלון , בעיקר בגלל שבעלה התנגד לכך משום מה , אך גם בגלל שהיא הייתה זייפנית נוראית .

הוא עדיין ישן מדי פעם במלון , כי אהב את הפינוק שלארוחת הבוקר והבריכה הצמודה , אך אם הזמן נמאס לו קצת והוא ניסה עוד כמה בתי מלון , עד שמצא את המיטה הטובה ביותר . אצלו בדירתו החדשה במגדלי השן התותבת .

תעלומת הרצח של מזכירתו החביבה לא נפתרה על ידיו מאחר ולא היה בלש אלא רק רואה חשבון ללא יכולת ראיה .

אחרי שבעה חודשים בערך קיבל טלפון לקוני מרב סמל רונן בוסקילה , שהודיע לו , שמצאו את הרוצח , היה זה בעלה לשעבר , ששימש כמנהל קבלה במלון , אליו נהגה להגיע מספר פעמים בשבוע עם גבר אלמוני . מנהל הקבלה נפגע מהעניין וכעס אותו אגר פרץ אותו בוקר ובהתעמתות איתה הרג אותה לצערו ולצער כל הנוגעים בדבר .

לצער כולם הוא הצליח לברוח מהארץ , זמן קצר לפני שהגיעו לעוצרו וכבר לעולם לא יבוא על עונשו .

קלמן ישב בכורסתו וניקה את סכינו בחיוך קטן .