כבר בתחילת קיומו של העולם הומצא הבוקר , המצאה מאוסה , שלא הייתה לה תכלית אלא להוציא את האדם מהמצב הטבעי שלו - השינה . כל אדם באשר הוא אדם מגיע לשיא הרוגע שלו בשינה העמוקה והמתוקה והיציאה ממנה קשה ולא נעימה . בכל בוקר אני נאבק בעצמי כדי להתנתק מההנאה החולמנית ולהצטרף שוב לעולם הקר והמנוכר , שמחוץ לשמיכת הפוך .
הבוקר התווסף עוד אלמנט קר ולא מוכר , כאשר פקחתי את עיני בקושי ומול מצחי ראיתי קנה של אקדח , מאחורי האקדח היה מישהו אך קורי השינה על עיני לא נתנו לי אפשרות להתמקד על פניו . ניסיתי להתהפך ולעבור לחלום אחר , אך מכה קלה מקנה הפלדה הוכיחה לי כי אין מדובר בחלום רע כי עם במציאות רעה עוד יותר מהרגיל .
" אני שמח שהתעוררת " אמרה הדמות
" אני לא כל כך " לחשתי בקול עייף וניסיתי לנגב את עיני . ניסיתי , אך לא הצלחתי מאחר וידי היו קשורות למיטה בסדין מקומט עם דוגמה פרחונית .
" אני לא כל כך עירני כרגע , תוכל לומר לי מי אתה ומה אתה רוצה ?"
" כן , אני יכול , אך זו לא השאלה , שאלה יותר נכונה היא מה אתה רוצה ?"
" אני ? אני רוצה פיפי ואשמח לשמוע מתי אתה משחרר אותי ומניח לי לנפשי "
ערפל צבעוני כיסה את עיני כאשר האיש הדליק אתהאור במפתיע . אחרי שהנצנוצים הצבעוניים התפוגגו ראיתי סוף סוף מי הוא וממש ממש קיוויתי שיכבה שוב את האור .
האור כבה . אך רק בשבילי , כאשר הנחית את קת האקדח על רקתי ושקעתי לשינה חסרת חלומות , מהסוג שכואב מאד להתעורר ממנה .
כשהתעוררתי שוב היה חושך וראשי הלם ודאב ניסיתילהתרומם והצלחתי . הייתי בחדר קר וחשוך ואחרי שעיני התרגלו לעלטה גיליתי שהוא גם ללא כל רהיטים או תמונות . ידעתי שאני בצרה גדולה ולא היה לי כוח להתמודד עם זה לבד אז שלפתי את הטלפון הנייד מכיסי והתקשרתי למשטרה , לפחות זאת הייתה התוכנית והיא הייתה עובדת מצוין אם לא היה מדובר בטלפון הצעצוע של ביתי הקטנה , שחוץ מצפצופים בקולההמצויר של דורה החוקרת לא הועיל בכלום . ניגשתי לחלון וזעקתי לעזרה . איש לא ענה ואחרי כשעה שלנ יסיונות עקרים לקבל תשומת לב כלשהי החלטתי לצאת מהחלון ולברוח . נתליתי על אדן החלון בעיניים עצומות זמן רב , עד שמצאתי את אומץ לעזוב אותה וליפול אל החשיכה . למזלי האדמה הייתה במרחק של שני סנטימטרים מרגלי והנחיתה הייתה רכה ונעימה . ברחתי כל עוד נפשי בי ולא עצרתי עד שהגעתי לקניון הגדול , שהיה עדיין פתוח לשמחתי . קניתי כרטיס לסרט משעשע ונחתי מולו במשך שעה וחצי , משיב את נשמתי עם גביע פופקורן גדול וכוס קולה קטנה בגודל שלסיר ממוצע .
הכל החל לפני שבוע , כשבעקבות משבר שעברתי אחרי שפוטרתי מהעבודה הלכתי לחפש תשובה במקום היחידי שידעתי שאוכל למצוא אותה . אצל יוסף נקדימון .
למר נקדימון היה כישרון מיוחד , לכל שאלה שהיה נשאל הייתה לו תשובה , לא היה חשיבות לנושא השאלה , לא היה לו תחום התמחות מיוחד , הוא פשוט ידע את התשובה לכל שאלה .
אחרי שחיכיתי כשעה , נכנסתי אליו ולפני ששאלתי את שאלתי
החלטתי לבחון אותו :
" כמה זה תשע בריבוע ?" - 81
" מה שמה המקורי של אסתר המלכה ?" - הדסה
" מיהו ששת ואיך נקרא במקור ?" - חברו של רובינזון קרוזו , פריידיי
" מה האי הגדול בעולם ?" – גרילנלד ," ולפני שגילו את גרינלנד ?" – עדיין גרינלנד
החלטתי להקשות עליו :
" מי ישב לידי בכיתה גימל ?" – שחר לוצקי
אלוהים , אפילו את זה הוא יודע ...
" האם יש אלוהים ?" - כן
את מי אתה יותר אוהב את אבא או את אמא ?" - אבא
האם יהיה לנו אי פעם שלום ?" - לא
" יש חיים אחרי המוות ?" - לא
התשובה טלטלה אותי , אז שיניתי את הניסוח :
" האם יש לאדם קיום כלשהו אחרי המוות ?" - כן , אבל הוא קצר
אחרי שקיבלתי את התשובות למי רצח את קנדי וארלוזרוב , מתי תיגמר הקורונה, מתי ביבי יפרוש ומי יזכה השנה בהישרדות , שאלתי את השאלה שבגינה באתי היום ... מתי אני אמות ?
הוא אמר לי ולצערי זה השאיר לי בדיוק שבוע לחיות עד ה -23 בנובמבר .
אותו שבוע הייתי דווקא רגוע , עצם הידיעה שסופי קרב הוציאה אותי מהלחץ של לחפש עבודה ולרוץ אחרי הכסף , אפילו ויתרתי על מילוי לוטו , אין טעם, ממילא לא אספיק להנות מהזכייה . יום לפני הסוף כתבתי מכתבים להורי , לאשתי , לילדים ולמעט החברים שלי ובלילה לקראת חצות הלכתי לישון את שנתי האחרונה . ישנתי כמו מת .
בבוקר התעוררתי כרגיל , השמש זרחה הציפורים צייצו , שום דבר שמרמז על הבאות לא קרה , הייתי מוכן אבל מאומה לא קרה , השמש שקעה , שעת חצות הגיעה וכלום ! ממש כלום , נרדמתי מחייך ומאושר וקמתי מול קנה של אקדח .
כשיצאתי מהסרט כמעט נפל לי הלב לתחתונים , החוטף שלי עמוד מול היציאה מהאולם וסימן לי לבוא . התעלמתי מהסימון ופניתי לצד השני אלא שהוא היה מהיר ממני וידו הכבדה עצרה אותי במקום .
" אני מצטער על מה שעשיתי פשוט נלחצתי , עשיתי טעות "
" אני סולח לך , כולם טועים " שיקרתי וניסיתי להשתחרר מהלפיתה ללא הצלחה
" לא אני , אני תמיד צודק ואם ישמעו שטעיתי זה עלול לגמור לי את הקריירה "
" וזו סיבה מספיק טובה לעשות את מה שעשית ?"
" לא , ממש לא , א ... אני מבקש שתמחל לי " לחש ברעד
יוסף נקדימון עמד מולי חיוור ואומלל ולא יכולתי שלא לסלוח לו , הבנתי שכל חייו מושתתים על תשובות נכונות וכשראה שטעה ו -23 בנובמבר הגיע ואני עדיין חי , חווה חוסר שפיות זמנית וניסה להביא בעצמו את הגורל שחזה אך בסוף התחרט וויתר .
טפחתי על כתפו והזמנתי אותו לקפה בבית קפה זול .
" אולי לא טעית " אמרתי לפתע
" עובדה , עכשיו 24 לנובמבר ואתה עדיין חי "
" אכפת לך אם אנסה שאלה נוספת ?"
" אין לי בעיה אבל התשובות שלי ממילא לא נכונות כבר "
" תנסה "
" שאל "
" באיזה שנה אמות ?"
חיוך גדול עלה על שפתיו של יוסף והוא ענה - " 23 בנובמבר 2069".
כבר בתחילת קיומו של העולם הומצא הבוקר , המצאה מאוסה , שלא הייתה לה תכלית אלא להוציא את האדם מהמצב הטבעי שלו - השינה . כל אדם באשר הוא אדם מגיע לשיא הרוגע שלו בשינה העמוקה והמתוקה והיציאה ממנה קשה ולא נעימה . בכל בוקר אני נאבק בעצמי כדי להתנתק מההנאה החולמנית ולהצטרף שוב לעולם הקר והמנוכר , שמחוץ לשמיכת הפוך .
הבוקר התווסף עוד אלמנט קר ולא מוכר , כאשר פקחתי את עיני בקושי ומול מצחי ראיתי קנה של אקדח , מאחורי האקדח היה מישהו אך קורי השינה על עיני לא נתנו לי אפשרות להתמקד על פניו . ניסיתי להתהפך ולעבור לחלום אחר , אך מכה קלה מקנה הפלדה הוכיחה לי כי אין מדובר בחלום רע כי עם במציאות רעה עוד יותר מהרגיל .
" אני שמח שהתעוררת " אמרה הדמות
" אני לא כל כך " לחשתי בקול עייף וניסיתי לנגב את עיני . ניסיתי , אך לא הצלחתי מאחר וידי היו קשורות למיטה בסדין מקומט עם דוגמה פרחונית .
" אני לא כל כך עירני כרגע , תוכל לומר לי מי אתה ומה אתה רוצה ?"
" כן , אני יכול , אך זו לא השאלה , שאלה יותר נכונה היא מה אתה רוצה ?"
" אני ? אני רוצה פיפי ואשמח לשמוע מתי אתה משחרר אותי ומניח לי לנפשי "
ערפל צבעוני כיסה את עיני כאשר האיש הדליק אתהאור במפתיע . אחרי שהנצנוצים הצבעוניים התפוגגו ראיתי סוף סוף מי הוא וממש ממש קיוויתי שיכבה שוב את האור .
האור כבה . אך רק בשבילי , כאשר הנחית את קת האקדח על רקתי ושקעתי לשינה חסרת חלומות , מהסוג שכואב מאד להתעורר ממנה .
כשהתעוררתי שוב היה חושך וראשי הלם ודאב ניסיתילהתרומם והצלחתי . הייתי בחדר קר וחשוך ואחרי שעיני התרגלו לעלטה גיליתי שהוא גם ללא כל רהיטים או תמונות . ידעתי שאני בצרה גדולה ולא היה לי כוח להתמודד עם זה לבד אז שלפתי את הטלפון הנייד מכיסי והתקשרתי למשטרה , לפחות זאת הייתה התוכנית והיא הייתה עובדת מצוין אם לא היה מדובר בטלפון הצעצוע של ביתי הקטנה , שחוץ מצפצופים בקולההמצויר של דורה החוקרת לא הועיל בכלום . ניגשתי לחלון וזעקתי לעזרה . איש לא ענה ואחרי כשעה שלנ יסיונות עקרים לקבל תשומת לב כלשהי החלטתי לצאת מהחלון ולברוח . נתליתי על אדן החלון בעיניים עצומות זמן רב , עד שמצאתי את אומץ לעזוב אותה וליפול אל החשיכה . למזלי האדמה הייתה במרחק של שני סנטימטרים מרגלי והנחיתה הייתה רכה ונעימה . ברחתי כל עוד נפשי בי ולא עצרתי עד שהגעתי לקניון הגדול , שהיה עדיין פתוח לשמחתי . קניתי כרטיס לסרט משעשע ונחתי מולו במשך שעה וחצי , משיב את נשמתי עם גביע פופקורן גדול וכוס קולה קטנה בגודל שלסיר ממוצע .
הכל החל לפני שבוע , כשבעקבות משבר שעברתי אחרי שפוטרתי מהעבודה הלכתי לחפש תשובה במקום היחידי שידעתי שאוכל למצוא אותה . אצל יוסף נקדימון .
למר נקדימון היה כישרון מיוחד , לכל שאלה שהיה נשאל הייתה לו תשובה , לא היה חשיבות לנושא השאלה , לא היה לו תחום התמחות מיוחד , הוא פשוט ידע את התשובה לכל שאלה .
אחרי שחיכיתי כשעה , נכנסתי אליו ולפני ששאלתי את שאלתי
החלטתי לבחון אותו :
" כמה זה תשע בריבוע ?" - 81
" מה שמה המקורי של אסתר המלכה ?" - הדסה
" מיהו ששת ואיך נקרא במקור ?" - חברו של רובינזון קרוזו , פריידיי
" מה האי הגדול בעולם ?" – גרילנלד ," ולפני שגילו את גרינלנד ?" – עדיין גרינלנד
החלטתי להקשות עליו :
" מי ישב לידי בכיתה גימל ?" – שחר לוצקי
אלוהים , אפילו את זה הוא יודע ...
" האם יש אלוהים ?" - כן
את מי אתה יותר אוהב את אבא או את אמא ?" - אבא
האם יהיה לנו אי פעם שלום ?" - לא
" יש חיים אחרי המוות ?" - לא
התשובה טלטלה אותי , אז שיניתי את הניסוח :
" האם יש לאדם קיום כלשהו אחרי המוות ?" - כן , אבל הוא קצר
אחרי שקיבלתי את התשובות למי רצח את קנדי וארלוזרוב , מתי תיגמר הקורונה, מתי ביבי יפרוש ומי יזכה השנה בהישרדות , שאלתי את השאלה שבגינה באתי היום ... מתי אני אמות ?
הוא אמר לי ולצערי זה השאיר לי בדיוק שבוע לחיות עד ה -23 בנובמבר .
אותו שבוע הייתי דווקא רגוע , עצם הידיעה שסופי קרב הוציאה אותי מהלחץ של לחפש עבודה ולרוץ אחרי הכסף , אפילו ויתרתי על מילוי לוטו , אין טעם, ממילא לא אספיק להנות מהזכייה . יום לפני הסוף כתבתי מכתבים להורי , לאשתי , לילדים ולמעט החברים שלי ובלילה לקראת חצות הלכתי לישון את שנתי האחרונה . ישנתי כמו מת .
בבוקר התעוררתי כרגיל , השמש זרחה הציפורים צייצו , שום דבר שמרמז על הבאות לא קרה , הייתי מוכן אבל מאומה לא קרה , השמש שקעה , שעת חצות הגיעה וכלום ! ממש כלום , נרדמתי מחייך ומאושר וקמתי מול קנה של אקדח .
כשיצאתי מהסרט כמעט נפל לי הלב לתחתונים , החוטף שלי עמוד מול היציאה מהאולם וסימן לי לבוא . התעלמתי מהסימון ופניתי לצד השני אלא שהוא היה מהיר ממני וידו הכבדה עצרה אותי במקום .
" אני מצטער על מה שעשיתי פשוט נלחצתי , עשיתי טעות "
" אני סולח לך , כולם טועים " שיקרתי וניסיתי להשתחרר מהלפיתה ללא הצלחה
" לא אני , אני תמיד צודק ואם ישמעו שטעיתי זה עלול לגמור לי את הקריירה "
" וזו סיבה מספיק טובה לעשות את מה שעשית ?"
" לא , ממש לא , א ... אני מבקש שתמחל לי " לחש ברעד
יוסף נקדימון עמד מולי חיוור ואומלל ולא יכולתי שלא לסלוח לו , הבנתי שכל חייו מושתתים על תשובות נכונות וכשראה שטעה ו -23 בנובמבר הגיע ואני עדיין חי , חווה חוסר שפיות זמנית וניסה להביא בעצמו את הגורל שחזה אך בסוף התחרט וויתר .
טפחתי על כתפו והזמנתי אותו לקפה בבית קפה זול .
" אולי לא טעית " אמרתי לפתע
" עובדה , עכשיו 24 לנובמבר ואתה עדיין חי "
" אכפת לך אם אנסה שאלה נוספת ?"
" אין לי בעיה אבל התשובות שלי ממילא לא נכונות כבר "
" תנסה "
" שאל "
" באיזה שנה אמות ?"
חיוך גדול עלה על שפתיו של יוסף והוא ענה - " 23 בנובמבר 2069".